בואי נתחיל מהסוף – שלחת לי ציטוט מאחת הקבוצות בקהילה שאמרת שהוא ממחיש את כל המטרה של העבודה הזו – תוכלי להסביר?
"רציתי לשתף שאחרי שנפרדתי ממש מרוב הבגדים בארון שלי, פתאום יש בי הרבה יותר יצירתיות בבחירת הבגדים. אחרי תקופה ארוכה שמתקשה למצוא את הסגנון שלי (הריון, הנקה, הגוף השתנה לגמרי ואני כבר 3 שנים כמעט לא מוצאת לי סגנון שמשמח אותי), פתאום עכשיו, כשיש פחות בגדים, ממש קל וכיף לי להתלבש ומצאתי את עצמי:) ושמתי לב גם שממש משמח אותי לכבס את הבגדים שלי. בגלל שהם מעטים, כל בגד שיוצא נקי, מיד מתחבר לי ללוק שבא לי עליו."
גלית: בינואר שיחקתי משחק מינימליזם שמזמין אותנו, כל יום במשך חודש להוציא מהבית מספר פריטים לפי התאריך [ב1 בינואר- פריט אחד, ב-12 בינואר שנים עשר פריטים, ב-30 בינואר שלושים פריטים]. חשבתי שיצטרפו אלי שלושה או ארבע משוגעים והצטרפו כמעט ארבעים. מדהים היה לגלות כמה זה בעצם פשוט – גם ביום העשרים. ומה שהיה עוד יותר מדהים זה לראות איך ערכים של הסתפקות במועט, צניעות, צמצום טביעת הרגל האקולוגית, הכרת הטוב, הודיה על השפע בחיינו – כולם הפכו לתרגיל מעשי. נפטרנו מחפצים [שהוחלפו בין חברות הקבוצה, עברו לצדקה או מוחזרו]. זו עבודה עמוקה, רוחנית וסביבתית – ובמקרה של הציטוט שלעיל- גם היכולת להתמודד עם שינויים ולקבל את עצמנו בהווה.
את יכול להרחיב על איך את רואה את החיבור בין האישי לסביבתי?
אני עירונית עד העצם, וגם הקהילה שלי. וכשאת גרה בחולון, שכל מה שנשאר בה מהטבע זה רצועת דיונות צרה, זה מאוד לא מובן מאליו לחשוב על המשבר האקלימי, ואיך אני יכולה לשנות בתחום. זאת שאלה שקשה לשאול אותה. אז אנחנו יודעים שאנחנו צריכים לחסוך במים, ולא לקטוף פרחי בר, ולמחזר- אבל זה לא באמת נוגע ברוב האנשים, זה לא מחבר אותם לא לעצמם ולא לעולם. הרבה אנשים עדיין חושבים שאם אמרו בגן להביא קרטון חלב לפעילות של ט"ו בשבט ואין לי קרטון חלב, אז אני אין בעיה לקנות קרטון חלב ולשפוך את תכולתו לכיור כדי שיהיה לילד.
מבחינתי כל המטרה של המשחק הזה, ושל הבוטיק-גמ"ח שהקמנו בשיתוף מרכז קהילתי בן גוריון, הוא לנסות לצמצם, ולו בצעדים זעירים, את הפער בין איך שאנחנו חיים לבין שראוי בעינינו לחיות. מתוך הוויתור על המיותר מתגלה המהות, מתגלה השמחה. האישה הזו, כמו משפחות רבות אחרות, התחברה לעצמה, לבגדים שלה, תוך כדי שהיא מורידה משמעותית את כמות הבגדים שהיא זקוקה להם וכפועל יוצא את היקף הצריכה. בעיר, חוץ מבחירה בתחבורה ציבורית, זאת הפעולה האחראית ביותר שאנחנו יכולים לעשות – לרדת מבחירה מן הסחרחרה הזו של ייצור מוגזם, צריכה מוגזמת וזיהום.
בואי נחזור להתחלה ספרי לי על הבוטיק – למה הקמתם אותו ואיך הוא הפך למה שהוא היום?
כשהקמנו את הבוטיק בשיתוף מרכז קהילתי בן גוריון ב-2017, ראינו בדמיוננו מקום שבו גם משפחות מצמצמות צריכה וגם מקום שבו יש למשפחות מוחלשות נגישות לחויות בוטיק. רצינו ליצור מרחב ששומר על כבוד האדם, ומייצר איזה צינור של שפע שמעביר ממי שלא זקוק למי שזקוק, דרך מפגש אישי ומאור פנים.
היום יש בארץ הצפה של בגדים יד שנייה, אבל גם הבגדים עצמם וגם האופן שהוא הם נמסרים הם כל כך הרבה פעמים מביכים את מי שזקוק להם באמת. אנחנו אורזים חבילות נקיות ומקופלות יפה לבתי חולים, להוסטלים, ליחידים ומשפחות שמופנות אלינו מהשיטור הקהילתי והרווחה וגם ליולדות מהקהילה- הכל ממוין ומוקפד ומשמח.
לכן אנחנו בוטיק ולא מחסן. כמות התרומות מטורפת, ובהתאם גם כמות הפריטים למיחזור. אנחנו שומרות רק מה שממש במצב מצוין. חלק מהאנשים חושבים שמי שאין לו יסתפק ב"שאריות" אבל גם דר רחוב שמגיע להצטייד לחורף יעדיף סוודר נקי ללא כתמים. זה צלם האלוהים שבו, וחשוב מאוד שנכבד אותו ונשמור עליו. גם המקום עצמו עוצב על ידי מתנדבים ברוכי כישרון מהקהילה, וזה יוצר חוויה של קנייה ושל קבלה שהן לגמרי אחרות.
למשל אתמול הצטרפתי למשמרת. הגיע אדם נכה מבוגר, מאוד מוחלש, מטופל על ידי הרווחה, ריח גוף לא נעים. הוא מגיע פעם בחודש. הוא קודם כל מתיישב על כורסה בכניסה, אומרים לו "מה שלומך, מה אתה מחפש?", ויש רק בגדים יפים והוא מקבל משהו איכותי – כמו מלך. עכשיו לידו מחפשת בקולבים האישה חובבת הוינטג' שלגמרי יכולה לקנות בגדים במחיר מלא אבל מחפשת את הישן המעוצב והמגניב. ושניהם מרגישים בבית. ואז נכנסת האמא החד הורית לשלושה ילדים עם צרכים מיוחדים שהרווחה הפנתה אותה אלינו. היא התקשרה מראש והמתנדבות ליקטו עבורה בגדים לפי מידות ספציפיות – והיא באה לאסוף שקית ש"שולמה מראש". וזה נכון, רק במובן הכי רחב של המילה. והיא נכנסת, אוספת את הבגדים, והכבוד שלה נשמר. וזה מה שהכי חשוב לי. שאנשים מקבלים, אבל בלי הבושה. זו גמילות חסדים בעיני.
ואיפה נכנס פה המינימליזם?
מתוך כל המוני התרומות שקיבלנו לאט לאט הבנתי שאנשים משתמשים בבוטיק בשביל למרק את המצפון שלהם. הם במין תודעה כזו של "קניתי יותר מידי, אבל זה לא נורא כי יש מקום איכותי שתורם וזה מגיע לנזקקים". אז אנשים עושים "סדר פסח" ומפנים את הבית מכל הדברים שאינם בשימוש, בשביל לפנות מקום לכל הדברים המיותרים שהם הולכים לקנות שוב עד הפסח הבא…
תרומה של ציוד זה סבבה, אבל היא לא הפעולה המוסרית המיטבית, אלא עדיף מראש לקנות פחות ולקנות יד שנייה. זה השינוי התודעתי שצריך לעשות. אז התחלנו להגיד לאנשים, אל תתרמו, לבואו לקנות. והתחלנו לתת לכל משפחה שמצטרפת לקהילה תו שי לבוטיק. והכי טוב זה שאנחנו אומרים לאנשים שבאים לתת, "תרמת, יופי. עכשיו בוא תבחר לעצמך משהו". ולאט לאט אנשים מתחילים להתרגל שזו אופציה מצוינת. יש לבוטיק גם אינסטגרם שמעלה תמונות של קונות וקונים מרוצים וזה כיף.
בנובמבר הגענו שוב להצפת ביגוד, והחלטנו לערוך שוק חיסול בשקל. בחרנו תאריך אקראי בנובמבר, שהסתבר שהוא יום הרווקים הסיני, שידוע בקניות אינטרנטיות מוגזמות. אז עשינו מזה קטע של צרכנות אלטרנטיבית, ואנשים עפו. בסוף היום היו לנו בקופה יותר מ 800 שקלים. ואז הייתה תחושה שמשהו נפתח לאנשים – כי הם היו בהלם מהאיכות. זה העלה מודעות, הצטרפו עוד מתנדבות, היום הבוטיק פתוח 2-3 ימים בשבוע – והכל בהתנדבות.
אז אני רוצה לחזור למה שאיתו התחלנו, ולשאול אותך: איפה הפן היהודי-רוחני של זה?
אני רואה בזה צד מוסרי, של צניעות, ושל "לעבדה ולשמרה" של ספר בראשית, ושל הציווי "בל תשחית". ובסופו של דבר זה חוזר לסיפור הזה של השפע שאנחנו חיים בו והשימוש שאנחנו עושים בו.
צמצום החפצים ושינוי הרגלי הצריכה מפגישים אותנו עם שתי תובנות חזקות: הראשונה היא שאנחנו חיים בשפע בלתי נתפס, שהוא כבר עודף מחניק. והשנייה היא שיש לנו תחושה עמוקה של חרדה ומחסור, "מה אם אצטרך ולא יהיה לי?". הצמצום הפיזי מייצר תנועה של שחרור מפחדים, של התנתקות מההחמצות של העבר אל תנועה של אמונה שיתמלאו לי כל מחסורי כשאזדקק. זאת התמסרות להווה, ואם זה לא רוחניות אני לא יודעת מה כן.
ואם רצית עוד זווית יהודית, יש בתלמוד אמירה שאני ממש אוהבת שאומרת שדרך בית כנסת אסור לעשות קפנדריא – קיצור דרך. זה בעצם אומר לנו שבשביל ליצור קדושה בחיים שלנו אי אפשר, לעשות קיצורים ואי אפשר לעגל פינות. ואני חושבת שחלק גדול מהצריכה המוגזמת שלנו היא סוג של עיגול פינות. אנחנו מנסים לפצות, על המון חסכים דרך קנייה – אנחנו קונים 1 + 1 אפילו שאין לנו מה לעשות עם שניים, אבל זה מרגיע אותנו שיש. אנחנו קונים את החפצים של האנשים שהיינו רוצים להיות אבל אנחונ לא, ואנחנו קונים את מה שזול כי אז אנחנו לא צריכים להתעמק בשאלה, מה באמת אנחנו רוצים מהחיים האלה ומה חשוב לנו באמת.
אז השאיפה שלי היא להפוך את הארונות שלנו, את המגירות ואת המחסנים שלנו- כמו את כל ההתנהלות הכלכלית, המינית, המשפחתית והעסקית שלנו- למרחבים מקודשים, שאין בהם קפדנדריא, אין בהם קיצורי דרך, שיש בהם אחריות וקיימות, לצד שמחה ועונג, להקיף את עצמנו בדברים שעושים לנו ולסביבה רק טוב.