ספר לי על הקהילה ועל הקשר שלה לגינה הקהילתית

​קהילת אחו"ה בכרם (אקולוגיה, חברה והתחדשות יהודית) צמחה בגינה. היא התחילה עם קבוצת הורים שרצתה לעשות שינוי בחינוך, ולהקים בית ספר לילדים שלהם. הם פנו אלי ב 2007, כאיש חינוך שעובד בשכונת בית הכרם בירושלים בהקשר של טבע וסביבה, עם רצון להקים בית ספר קהילתי שיהיה מחובר למקום ויחנך לאחריות סביבתית ולקיימות.

​החלום שלהם התחבר לרצון שלי לעשות שינוי בחיי וליצור אלטרנטיבה לתרבות הצריכה אשר מוזנת ואף מעודדת את הניתוקים שלנו – מן המקום, מן התרבות, מן הקהילה. ניתוקים אלו מביאים לבדידות וחוסר, אותו אנו מוזמנים למלא בצריכה חמרית. מפגש זה עם ההורים הגיע לאחר ניסיון ארוך השנים שלי בחינוך סביבתי, וההבנה כי במובן העמוק, החינוך הסביבתי, שואל שאלות רחבות על הסביבה ועל החיים- לא רק על עצים ובע"ח, אלא על המרחב כולו, כולל כמובן המרחב האנושי והתרבותי, תוך בחינה של הקשרים, ההשפעות ויחסי הגומלין בין האדם לסביבתו בממדים השונים – הפיזי, החברתי, התרבותי ועוד.

​לא רציתי להיות אני זה שמקים עבורם בית ספר ודואג לחנך את ילדיהם, כי סירבתי לשמר את הדפוס הצרכני של לקוחות ונותני שירות רציתי מרחב בו יחד כקהילה, נחנך את עצמנו.

חשבתי שנכון להתחיל עם הזמנה בסיסית של ההורים לקחת אחריות על החינוך, כמו גם על כלל מרחב החיים שלהם מתוך תפיסה חינוכית סביבתית שמציעה חינוך כולל, המחובר ל'חיים עצמם' בהקשרים רחבים. פתגם אפריקאי יפה טוען כי " בשביל לחנך ילד, צריך כפר שלם". רציתי לשנות את הכפר.

​כך יצאנו לדרך לפני כ- 12 שנים. אחת השאלות הראשונות שעלו, הייתה שאלת המרחב הפיזי- מה יהיה ה'מקום' שלנו? והשאלה איננה רק טכנית, זו שאלה מהותית. בבירור הרעיוני שערכנו, הבנו שישנה חשיבות רבה למקום זמין בלב השכונה, שיהיה נגיש ויאפשר מרחב מוגן ובטוח לילדים. בו בזמן, רצינו ליצור מרחב מזמין, שאינו מגודר ואינו מוגדר. מרחב שיתחבר לטבע המקומי, לסביבה השכונתית, יתרום לכלל השכונה ויאפשר לתושבים להתחבר אלינו, לאו דווקא בצורה "מחייבת" כחלק מן הקהילה, אלא כמרחב מאפשר ומעודד יצירה תרבותית, מרחב שיזמן קשר במעגלים משתנים. ככה נבט וצמח הרעיון להקמת גינה קהילתית.

 ואיך מתחברת היהדות לעשייה הסביבתית והקהילתית הזאת?

אפשר להגדיר את השינוי שאני מנסה להוביל כניסיון ליצור חיבורים במקום שבו יש ניתוקים. לאורך עשרות השנים האחרונות ניתן לזהות מגמה ברורה של ניתוק מן הסביבה הפיזית, החלשות משמעותית בקשרים בין שכנים, בין אנשים, ובוודאי מן הקהילה. במרחב החילוני בירושלים זיהיתי גם ניתוק, ריחוק והסתייגות מן התרבות היהודית, וכמובן,

​תפיסת הקיימות והחינוך הסביבתי שאני מאוד מתחבר אליה מזמינה חיבור בשני ממדים – לאורך ולרוחב. לרוחב במובן של ראייה רחבה ואחריות לחיים של כל הנמצא לצדנו בתקופת זמן נתונה, וחיבור לאורך – בזמן, לעבר ולעתיד, תוך יצירת קשר לעבר ואחריות לעתיד והבנה שאנו חלק ממשהו גדול מאתנו.

​ברוח זו, אני רואה קשר עמוק בין היהדות לתפיסת הקיימות. השבת מהווה דוגמא מובהקת לעניין. העולם היום עסוק בלהחזיק ולשלוט. יש בכך המון טוב, אבל זו תנועה מורכבת. ככל שאנו רוצים להחזיק יותר, אנו משעבדים משאבי העולם ואת האחר וגם משתעבדים יותר ויותר. אנו נשלטים על ידי הרצון שלנו לשלוט, אני מוחזק על ידי ההחזקה שלי.

​השבת מציעה מחזוריות שבה ב 1/7 מהחיים אנחנו חיים במרחב חיים אחר שמזמין אותנו להרפות מההתייחסות לאחר כאל אובייקט שאני יכול להחזיק בו – ולהחזיר לו מידה של קיום עצמאי שלא קשור בי. התנועה הזו מתקיימת בצורה חזקה יותר בשמיטה וביובל – והיופי של התפיסה היהודית היא שזה תקף להכל – לאדם, לחית השדה ולאדמה עצמה. מעבר לערך של זה לעולם, יש בכך מענה לצורך הקיומי שלנו במפגש לא אינסטרומנטלי עם העולם. להסתכל על העולם בגובה העיניים. זו חזרה לחוויה של 'גן עדן'.

​כל זה חיבר אותי ואת הקהילה מן ההתחלה לעולם התרבות והתוכן היהודי, רצון לא רק ללמוד על, אלא גם לחגוג יחד בשבתות חגים ולאמץ שיח על אחריות, על מצוות. זה מה שהניע אותי להיכנס ללימודי הרבנות בקולג', ובהמשך הביא לחיבור המבורך של הקהילה כולה לתנועה הרפורמית.