אהרן דוד גורדון תרט"ז – תרפ"ב, 1856 – 1922:

"כמעט תמיד בחוץ, החופשי, תחת השמים הגלויים, ביקוד שמש, בשרב החמסינים, במטרות עוז, עם רעמים וברקים – עם כל מזג־אויר, נוח ומטריד, – מוזר בכל זאת להגדיר את חייו באותה האמרה השגורה "חיים בחיק הטבע". למראהו ברגעים ידועים, יש שמתקבל אצלך הרושם כי לא פחות מִשהוא חי בחיק הטבע, הטבע כאילו חי בתוכו.. " (מ. חריזמן)

א.ד. גורדון היה פעיל בתנועה הציונית, חלוץ ופועל חקלאי, הוגה ומורה דרך לחלוצים וחלוצות בתקופת העלייה השנייה והשלישית. הוא ייסד תורת מוסר שכונתה "דת העבודה", ונחשב לאקולוג העברי הראשון.
גורדון נולד ב-1856, ברוסיה למשפחה דתית מצוות. בגיל צעיר נישא, ולזוג נולדו שבעה ילדים, אשר מהם שרדו שניים. עד עלייתו לארץ עבד באחוזה חקלאית כאיש מנהלה.

ב-1904 עלה לארץ, והוא בן 48. אף שהיה אינטלקטואל מבוגר ולא עסק בעבודה פיסית מימיו, אחז במעדר ועמל במלאכת כפיים. בארץ היו לו מספר תחנות עד שהגיע לגליל, לקבוצת דגניה, אשר בה חי עד סוף ימיו.
הוא עבד קשה בגינת הירק ובכרם במשך היום, וכתב בלילה. הוא סירב לקבל שכר סופרים על מאמריו והוראתו. גורדון ציפה שייווצר בארץ דור של אנשים אידאליסטים, מוסריים, יצרניים, בעלי מידות נעלות, שליבותיהם כנים ופתוחים איש לרעהו. אנשי קבוצת דגניה וכינרת הרבו להתייעץ עמו מאחר שראו בו אב רוחני.

גורדון כתב רבות על הקשר שבין האדם לסביבתו, גם בהקשר של הטבע וגם בהקשר של היותו חלק מהאנושות והעולם.

על התורה הסביבתית של א.ד. גורדון:

"ולקחת תורה מפי הטבע, תורת הבנייה והיצירה, ולמדת לעשות כמעשהו בכל אשר תבנה ובכל אשר תיצור. וכן בכל דרכיך ובכל חייך תלמד להיות שותף לו במעשה בראשית".

גורדון מזמין אותנו ללמוד תורה מהטבע, אשר אותה הוא מכנה תורת הבנייה והיצירה. הוא דימה את חלל העולם לבית מלאכה ענק, שבו האדם והטבע עובדים יחד, בוראים מחדש, ויש להם לב אחד ורוח אחת! לפי גורדון, הטבע מאפשר לנו את העבודה כדי שנשלים את מה שהוא החסיר, וכדי שהוא- הטבע – ישלים את החסר בנו. או-אז פרי העבודה יהיה – חיים!

"והיה ביום ההוא וניתנה בך, בן אדם, רוח חדשה, והרגשת רגש חדש… ולא יאבד רגע מרגעי חייך לבטלה… חולין, ולא תד* ע קטנות, ולא תדע חיים תפלים".

גורדון מציע שהאדם יבקש מהטבע לא רק את מזונו וחייו הגופניים, אלא גם את מזונו וחייו הנפשיים והרוחניים.
הוא דיבר על יסוד האדם, אשר ממנו הוא צריך להתחיל את בניין עולמו ולא להיפך – שהיסוד יתאים את עצמו לבניין. בתוך הסימביוזה שיש בין האדם ועולמו הפרטי והעולם שהוא חלק ממנו, החברה היא הקשר שבין האדם לעולם. לאדם נדרש זמן לזהות את הסדר של חוקי הטבע, והחברה יכולה לאפשר לאדם למצוא את מקומו הנכון, לחוות את האחדות ולהרגיש שייך.

האדם והטבע ההכרה והחוויה :

להיות תמיד בתוך הטבע האין־סופי/ האדם והטבע . א.ד. גורדון

"ברור לַכֹּל, כי בהוציאך את הדג מן המים, אפילו אם תִצוֹק עליו מים די צורך נשימתו לא תועיל לו הרבה… והטבע? הגם זה ברור לַכֹּל, כי הטבע, הטבע הרחב, הגלוי, 'הפרושׂ לפני הכל' הוא לאדם ממש מה שהמים הם לדג ומה שהאוויר הוא לכל חי על פני האדמה.
שואל אתה: האם האדם רק מכיר ומרגיש את הטבע…? האם אין האדם חי את הטבע הרבה יותר ממה שהוא מכיר ומרגיש אותו, בהיותו חי את הטבע במלואו, בכל מלוא כוחותיו לאין תכלית ובכל עומקו לאין חקר? …
מסתבר איפוא כי ההוויה העולמית, הטבע האין־סופי, שופעת לתוך נפשו של האדם, לתוך הרגשתו והכרתו משני הצדדים: מאותו הצד שהוא מרגיש ומכיר אותה, ומאותו הצד שהיא אינה מוּכּרת ואינה מורגשת לו, אלא שהוא חי אותה…
הצד הבלתי מוּכּר – זהו איפוא מקום הדבֶק, שבו תִדבּק נפש האדם הפרטי בנפש הבריאה כולה והיו לנפש אחת חיה; .. זהו הטבע בעצמו בנפש האדם, וזהו מקור החיים. כל מה שהוא חי בנפש האדם, כל מחשבה חיה וכל הרגשה חיה, כל מה שהוא מקורי ומואר באור עליון, מה שקוראים: מעוף הרוח, רוח הקודש, יצירה – הרי הוא נובע מתוך המקור אין־התהומי ומתוך הים אין־הגבולי הזה.

מכל האמור יוצא ברור, כי האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג. כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם- זקוק הוא לקשר הבלתי־אמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע האין־סופי, ליניקה הנעלמה שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין־סופי, ושכולו יונק מן האין־סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם."

('האדם והטבע', פרק א. ההכרה והבלתי מודע)

חוויה – חיים בתוך ההוויה

גורדון ממציא את המילה חוויה שפרושה חיים בתוך ההוויה והיא מהווה נדבך מרכזי בהגותו:

"שאדם מעמיק לחיות, הוא בא לכלל הרגשה עמומה… כי מלבד החיים הגלויים הוא חי עוד מעין חיים שאינם גלויים, מעין חיים שחייו הגלויים אינם אלא חלק מהם… הוא מרגיש, בייחוד בשעה שהוא נמצא יחידי בתוך הטבע, בשעה שהוא רואה את עצמו בודד, עם כל שמיו ותהומותיו האנושיים, אטוֹם יחידי ברוחב חללו של עולם – הוא מרגיש בכל ישותו, כי הוא מאוחד באיזה אופן מיוחד עם הבריאה העולמית, הנצחית הזאת. והאיחוד כל כך עמוק, עד כי אין האדם רואה את עצמו דבוק בה, בבריאה הזאת, או אוהב אותה, כשם שאין הוא רואה את עצמו דבוק בעצמו, אוהב את עצמו."
('האדם והטבע' פרק ח. החוויה ככלי ההשגה)

יחס ישיר אל הטבע

״חַיָבּ אָדָם לְבַקֵּשׁ תָּמִיד, בְּכָל עֵת ובְּכָל שָׁעָה, שֶׁיִהְּיֶה לוֹ יַחַס
יָשָׁר, עַצְמִי, בִּלְתִּי־אֶמְצָעִי, לאֹ עַל דַּעַת אֲחֵרִים וְלאֹ לְפִי
רוחָּם אוֹ לְפִי טַעְמָם שֶׁל אֲחֵרִים, כִּי אִם עַל דַּעַת עַצְמוֹ,
ולְּפִי מָה שֶׁהואּ וכְּמוֹ שֶׁהואּ, אֶל הַטֶּבַע, אֶל הַהֲויָָה, אֶל הַחַיִיּם,
אֶל הָאָדָם,אֶל עַצְמוֹ.״

המשבר הסביבתי והפתרון:

כבר במאה ה19 גורדון מזהה את הבעיה היסודית שעומדת בתשתית של המשבר האקלימי, בתפיסה המנותקת והצרכנית של האדם ממשאבי הבריאה, בניתוק מהטבע ובריחוק שגורם לנו להורס ולקלקל אותו, הוא קורא לנו לשוב ולהתחבר ולהבין שאין אנו נפרדים מהאדמה, מהעצים ומהאוויר.

"האדם כל כך התרחק מן הטבע, כל כך התבצר בתוך חלומותיו כתולעת בתוך החזרת, עד שאינו רואה כל קשר בין חייו ובין חיי הטבע. שואף הוא להכיר את הטבע, אבל לא לחיות את הטבע. הטבע הוא בעיניו מעין ספר, אם ספר מדע או ספר יצירה, אבל לא החיים עצמם, לא חלק מחייו. יותר נכון: לא אותו ים החיים, שחייו הם טיפה אחת ממנו. שואף הוא רק את צל הטבע, על כן גם חייו הם רק צל החיים.
רואה הוא את החיים – מה שהוא קורא לו 'חיים' – והנה הם צרים כבית כלא ומזוהמים כבית מחראות, אין אוויר לנשימה, אין אור לעיניים, אין כוח לחיות. מבקש הוא חיים חדשים, חיים עליונים, או לפחות חיים שאין בהם כיעור ואין בהם אכילת אדם…
אין הוא רואה, כי חומותיו, המפרידות את חייו מתוך ים החיים העולמיים, מהפכות את חייו מזרם שוטף, מתפשט, מתעמק לתוך ההוויה האין-סופית – לבִיצה עומדת או תוססת ומפעפעת ומעלה ריקבון וצחנה.
אין הוא רואה, כי הסתירה העיקרית, התהומית שבחיים באה מתוך שההכרה, שהתפרצה מתוך החומות ויצאה לחופשי, מחבקת עולמות אין-קץ, והחיים – מה שהאדם קורא לו 'חיים' – כלואים, עומדים ואינם משיגים את ההכרה; בעוד שהחיים במהותם יתירים על ההכרה, כי ההכרה היא חלק והחיים הם הכול. מה שאין החיים משיגים, לא תשיג ההכרה לעולם.
הדבר היותר נורא בחיים הוא לא הצער, כי אם הקטנוּת והחולין, השקר והזיוּף, הרעבתנות שאין לה גבול, שכולם פרי החברה האנושית שהתרחקה מן הטבע ולא פרי הטבע. וכאן מונח השורש לכל הצרות.
האדם מוכרח סוף סוף להרוס את חומותיו, לצאת לחופשי, אם לא נגזרה עליו כליה, אם אין חפצו להיחנק בתוך בית כלאו. בשביל להיות אדם, צריך לא להכיר יותר, אף לא להיות יותר צדיק או יותר גיבור, כי אם לחיות יותר, כלומר לחיות את הטבע, לחיות חיים מקיפים את כל הבריאה כולה וחודרים לתוך תהום ההוויה.
אז תהיה גם הכרתו מלאה חיים וחייו מוארים באור עליון.
אולם בינתיים מי יעשה את הצעד הראשון? בינתיים החיים כל כך רחוקים מן הטבע, עד שבקשת תיקון ה'אני' ותחייתו, ובייחוד, בקשת תחיית ה'אני' של אומה בתוך הטבע, היא בעיני הבריות כל כך רחוקה מן החיים כרחוק מזרח ממערב. (הקונגרס, בעריכת נעמה שקד)

הכאב על כריתת העצים:

האם יש פה איזה יחס נפשי אל הצמח כשהוא לעצמו, אל כל השדה והגן והיער כשהם לעצמם?
האם אין כורתים, למשל, יערות שלמים, ואפילו יערות- עד, שהם לא רק פאר הטבע, כי אם גם מועילים לבריאות, לבריאות האדם והצמח יחד. האם אין כורתים אותם רק לשם הכסף, מתוך חשבונות של צמצום ושל קטנות? […]
איה הוא יער הלבנון? וכן הלאה והלאה עד לאין מספר.
ואל תאמר: סדר חברותי קפיטליסטי. הן כך היה מראשית התרבות האנושית, ולא עוד אלא שגם הסדר הסוציאלי המבוקש אינו מבטיח בנידון זה כלום. בסדר סוציאלי תהיה אולי חלוקת הרכוש, הבא מהטבע, יותר צודקת אבל מזה עדיין הדרך רחוקה ליחס אחר בהחלט לטבע. (האדם והטבע עמ’ 156)

היחס הרצוי: שותפות ולא בעלות:

אנחנו שבִים אל הטבע, אבל לא בתור עבדים ולא בתור אדונים, אף לא בתור תיירים וחוקרים… כי אם בתור שותפים אקטיביים ובתור אחים נאמנים: אנחנו באים להשתתף עם הטבע בחיים וביצירה. יותר נכון, אנחנו באים להתאחד עם הטבע בייחוד שלם, בבחינת: האדם והטבע – חד הוא. כל החומות, הגדרים והסייגים בין חיי האדם ובין חיי הטבע ייהרסו – ים אחד גדול לאין־סוף של חיים, ים של חיי עולם, עולם מלא של יחסים חדשים, של ערכים חדשים!
הן מעתה יש לנו יחס – יחס ישר, נפשי, עמוק, לכל רגב אדמה, לכל אבן ולכל סלע, לכל עשב ולכל עץ, לכל חי ולכל רמשׂ, כמו לכל בשמַיִם, לכל העולמות אשר במרחבי אין קץ ולכל אשר בהם – כולנו אחים, כולנו שותפים בחיי עולם…
('על החינוך העצמי ועבודת התחייה')

"האדם צריך להשתחרר מן האדם, מן האדם המצומצם, מן המוחיוּת, מן המיכניות, מן ההיפנוזה – ולשוב אל הטבע, אל המרחב, אל האין־סוף; אבל לשוב לא בתור עבד כפוּת, אף לא בתור אדון, כלומר בעצם בתור 'עבד כי ימלוך', כי אם כשוב בן גדול לבית אמו להשתתף עמה בעבודות הבית. "

הטבע כמורה לחיים :

להביא את האדם לידי בקשת עצמו ועולמו… לידי חינוך עצמי – זה עניין אחר לגמרי מאשר לחנכו, לתת לו תורה וכו'… פה אין כללים – פה יש יצירה… פה יש ללמוד מהטבע, כיצד הוא מחנך. השמים, ההרים, הסלעים, הצמחים, הים, הרוח, העננים, הלילה וכו', אינם באים לחנך – וכמה הם מחנכים! וכמה היו מחנכים, לוּ ידע האדם לבקש תורה מפיהם; יותר נכון, לבקש תורת עצמו על פיהם.
('על החינוך העצמי ועבודת התחייה')

אני מבקש לב דופק, נפש חיה. אני הייתי חפץ, כי בני אדם ימָשכו זה לזה ככוכבים האלה, הגדולים כשהם לעצמם והגדולים ביחסם זה לזה. אלה הם יחסים גדולים, הנָאים לאדם, אם הוא באמת נזר היצירה. ואל תאמרי, כי אני דורש יותר מדי, כי אני דורש מבני האדם כי יהיו בני עליון. לא! אני רק דורש, כי יהיו טבעיים, אמִתיים, ככל אשר בטבע. בטבע אין גדול וקטן. שם הכל גדול, הכל אמת. בטבע אין יודע מי גדול ממי: הכוכב או התולעת.
ואת זה אינני מוצא. והדבר היותר קשה הוא, שאינני מוצא לא רק באחרים, כי אם גם בעצמי. רק בתוך הטבע אני מוצא את זה, וכשאני בתוך הטבע, אני מוצא את זה גם בעצמי. שם אני גדול ככוכב וכתולעת.

(מכתב לרחל בלובשטיין)